עדכוני פסיקה- נפגעי עבירה- בחינת עדויות בעבירות מין – אוגוסט 2016

מאת: נעה יסלזון, עו"ד

פסק דין בעניין רן אילני נ' מדינת ישראל

ביום 17.08.2016 דחה בית המשפט העליון (הש' מלצר) ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה בקטין, ושבמסגרת גזר הדין הושתו על המערער 42 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלונן של 30,000 ₪. במסגרת דחיית הערעור, מתייחס בית המשפט, בין השאר, לאופי המיוחד של עדויות של נפגעי עבירות מין בכלל ונפגעי עבירות מין קטינים בפרט, ולהשלכות הנובעות מאופי זה במסגרת ההליך המשפטי.

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין שני מקרים בהם המערער ביצע עבירות מין במתלונן, כאשר היה קטין בן כשש-שבע. המתלונן היה כבן 16 עת הגיש תלונה למשטרה, וכתב האישום הוגש יותר מעשר שנים לאחר קרות האירועים, כשהמתלונן היה כבן 19. על-פי גרסת המתלונן, אותה קיבל בית המשפט, המערער הכניס אותו לביתו בחדרו, הפשיל את מכנסיו וביצע בו מעשה מגונה עד לסיפוקו, תוך שימוש בכוח. המערער הכחיש גרסא זו, ואמר כי אכן שהה עם המתלונן בחדרו ונגע בו במקומות שונים בגופו, לרבות בישבנו של המתלונן. זאת במסגרת טיפול אלטרנטיבי שעשה למתלונן. לדברי המערער, הוא זיהה במתלונן התנהגות מינית חריגה לגילו, חשד כי אולי נפגע מינית, ולכן ניסה לסייע לו באמצעות "משחק טיפולי". לדבריו, אינטראקציה טיפולית זו פורשה על-ידי המתלונן בדיעבד, עם חלוף השנים, כקשר מיני פסול, תוך שיבוצה בזכרון דמיוני. כך עשה, לדבריו, בשל ייסורי מצפון לגבי התנהלותו ובשל קשיים נפשיים מהם סבל.

הערעור נדחה, בהנמקות הבאות:

בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב, בדרך כלל, בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. 'כלל אי ההתערבות' מקבל משנה תוקף במקרים של עבירות מין, בהם עדותו של נפגע העבירה, מעצם טיבה, עוסקת בנושא טראומטי ואינטימי כאחד. כמו כן, עבירות מין מתרחשות בדרך כלל בהיעדר עדי ראיה ולרוב אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות נוספות. עבירות מין מתאפיינות עדויות של 'מילה מול מילה', ולכן נודעת חשיבות יתרה להתרשמות הישירה מהמתלונן ומהנאשם, לאפשרות לעמוד על שפת גופם וטון דיבורם. בכך יש לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. שהם בדרך כלל מקרים נטולי ראיות אובייקטיביות להתרחשויות,

בנוסף, על פי חוק ניתן להרשיע בעבירות מין אפילו על בסיס עדות יחידה, ובלבד שבית המשפט ינמק מה הביאו להסתפק בעדות יחידה זו. לא נדרשת תוספת ראייתית, על מנת שניתן יהיה להרשיע על פי אותה עדות יחידה, כפי שכן נדרש בעבירות אחרות.  בפסיקה לא נקבעו אמות מידה נוקשות לשם עמידה בחובת הנמקה זו, ואופי ההנמקה נגזר בכל מקרה לפי הנסיבות. נפסק אף, כי "אפשר שמתן אמון מלא ומפורש בגרסת אחד הצדדים אף בו יש כדי לספק את דרישת ההנמקה".

יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי ערכאת הערעור תדרש לבחון בקפדנות יתרה עדות יחידה כזו של קרבן עבירה, גם כשההרשעה לוותה בהנמקה ממצה ומשכנעת.

כך נקבע גם, שסתירות שנמצאו בעדויות לא תמנענה מבית המשפט קביעת ממצאים באשר לאותן עובדות. רק במקרים של "סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, אשר לא ניתן להן הבר סביר ומתקבל על הדעת (...)" תפסל העדות.

וכך נכתב בפסק הדין:

"לאור ההשלכות הייחודיות שיש לעבירות מין על קורבנות העבירה, הרי שבניגוד למקרים אחרים – אין לצפות כי קורבן העבירה יוכל לספק תמיד גירסה שלמה, עקבית, קוהרנטית, וחסרת סתירות ואי דיוקים, לגבי נסיבות ביצוע העבירה (...). בהקשר זה, נפסק כי החיפוש אחר גירסה עובדתית מושלמת, כאשר מדובר בעבירות מין הוא חיפוש עקר. הליך שחזור האירועים על-ידי קורבן עבירות מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת, המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה קשה, ואין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת (...)."

"בהתאם לכך, נקבע בפסיקתנו מבחן גמיש להערכת עדותם של קורבנות עבירות מין – המביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות הכרוכות במתן עדותם (...). במקרים כגון אלו, קיומם של אי-דיקים, או היעדרם של פרטים מסוימים מגרסת הקורבן – לא יהוו, בדרך כלל, עילה להטלת ספק במהימנותו, ובלבד שהמיקשה כולה, כפי שנמסרה מפיו, היא אמינה. בית המשפט רשאי להסתפק במקרים אלו ב"גרעין האמת" העולה מן הגירסה, ולעיתים אף ניתן להסתפק ב"גרעין הקשה" של האירועים, כל עוד ניתן לבסס עליהם את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (...)."

על-אף שבית המשפט קובע שבמקרה זה חובת ההנמקה לא התקיימה במלואה, הוא דוחה את הערעור.

בנוסף, בית המשפט מתייחס לכבישת גרסת המתלונן:

"בפסיקתנו נקבע לא אחת כי כבישת תלונה בידי קרבן עבירת מין בכלל, וקורבנות עבירות מין קטינים בפרט – איננה תופעת חריגה ואיננה פוגעת, כשלעצמה, באמינותה של התלונה, כל אימת שנמצא לה הסבר המניח את הדעת. הטעם לכך נעוץ בהבנה כי נפגעי תקיפה מינית, וקטינים בפרט, עשויים להשתהות זמן רב עד לחשיפת הפגיעה בשל גורמים פסיכולוגיים וחברתיים, המקשים עליהם להתמודד עם האירוע ועם תוצאותיו (...)."

בית המשפט ממשיך ומסביר, כי בנסיבות העניין המתלונן היה ילד בן 6-7 בעת קרות האירועים. הוא העיד כי בהיותו ילד הוא לא הביון את היותו קרבן, הוא חש תחושות אשמה, וכאשר אביו נפטר כשהיה בן כ-11, חשב שפטירתו מהווה עונש על מעשי המערער בו. הוא פחד מתגובת משפחתו, שגם היתה בקשרי ידידות עם המערער, ולכן לא סיפר על הדברים לאף-אחד, ובנוסף העיד כי למיטב זכרונו, המערער הזהיר אותו לבל יספר על הדברים לאיש. "גרסת המתלונן משתלבת, איפוא, היטב בדינמיקה המוכרת של הסתרה, פחד ואשמה, המאפיינת, לעיתים, קורבנות עבירות מין קטינים, אשר אינם תופסים את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, ואינם חזקים דיים כדי להתמודד בזמן אמת כנגד הפוגע, וחוששים עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר (...) לפיכך לא מצצאתי באיחור שבהגשת התלונה על ידי המתלונן כדי לפגום באמינותו – שיהוי המוסבר היטב בנימוטקים השונים, אשר המתלונן העלה בעדותו."

בהתייחס לסתירות שמעלה המערער בעדויות האם והדודה, קובע בית המשפט כי אין בסתירות אלה כדי לאיין את עדותן.

לגבי גרסת המערער, לפיה המתלונן הפנה אל המערער, בהיות בן 6-7, התנהגויות ואמירות מיניות בוטות, קובע בית המשפט כי אינה מעוררת אמון וכי צדקה הערכאה הדיונית כאשר דחתה את טענת המערער, לפיה מצא המתלונן להעליל כנגד המערער עלילת שווא.

הבהרה: המידע באתר הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית ו/או תחליף להם ו/או המלצה לנקיטת אמצעים ו/או הימנעות מהם. המחברת אינה נושאת באחריות כלשהי כלפי הקורא/ת. הקורא/ת נדרש/ת לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. כל הסתמכות על האמור לעיל הינה באחריות המסתמך/ת ועל דעתו/ה בלבד.