האם אונס של עובדת בידי מעביד הוא "הטרדה מינית"?

מאת: קרן בר יהודה, עו"ד

 

בשנת 1998 נחקק החוק למניעת הטרדה מינית. בחוק נכללו 5 התנהגויות אשר הוגדרו כהטרדה- סחיטה באיומים לביצוע מעשה בעל אופי מיני, מעשים מגונים, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, התייחסויות בעלות אופי מיני והתייחסות מבזה ומשפילה על רקע מינו או מיניותו (בשנת 2014 הוספה התנהגות נוספת- פרסום תצלום בעל אופי מיני).

המשפטנים נחלקו בדעותיהם האם הרשימה המפורטת בסעיף 3(א) לחוק, המגדירה מהי הטרדה מינית, הינה רשימה סגורה או פתוחה, כלומר- האם התנהגויות שאינן כלולות במפורש בחוק יכולות להוות אף הן הטרדה מינית.

 

לאורך שנות החוק, הובאו בפני בתי הדין לעבודה סוגיות מורכבות רבות, אשר חרגו ממילותיו המפורשות של החוק. פורצת הדרך שביניהן היתה השאלה שהתעוררה בפסק דין פלונית[1] משנת 2008, בו קבע בית הדין הארצי כי קיום יחסי מין במסגרת יחסי מרות בין בכיר לכפופה מקים חזקה של ניצול יחסי המרות הללו, דבר המהווה הטרדה מינית מכח החוק. פרשנותם של בתי הדין לעבודה היתה, כי לא יתכן שהמחוקק קבע כי הצעה לקיום יחסי מין הינה הטרדה, ואילו היענות מאולצת לאותה הצעה ממש, עקב יחסי הכח בין הצדדים, "הופקרה" על ידי המחוקק ואינה חוסה בצילו של החוק.

פסיקתו של בית הדין הארצי עוררה מחלוקת קשה. בפאנל שנערך בשנה שלאחר מתן פסק הדין בכנס של לשכת עורכי הדין באילת, התעורר ויכוח עז בין ד"ר אורית קמיר, ממנסחותיו הבולטות של החוק, לבין כב' השופטת וירט-ליבנה החתומה על פסק הדין, כאשר ד"ר קמיר טענה שהמחוקק דן בשאלת הכללתם של מעשים חמורים יותר בחוק וקבע כי יש להותירם כפופים למשטרו של חוק העונשין בלבד, וכי בית הדין נטל לעצמו חירות פרשנית החורגת מכוונת המחוקק.

בשנים שלאחר פסק דין פלונית ניתנו פסקי דין רבים אחרים שעסקו בשאלת קיומם של יחסי מין במקומות עבודה, בין אם תוך הפניה לחזקת ניצול יחסי המרות ובין אם בכפיה פיזית של ממש. כך, בפסק הדין אחר[2] עסק נשיא בית הדין הארצי דאז, כב' השופט אדלר, במקרים שבהם תביעת הטרדה עוסקת במעשי אונס של ממש.

 

על אף עמדתו הפרשנית החד משמעית של בית הדין הארצי לעבודה, עמד משרד המשפטים לאורך השנים בדווקנות על עמדתו כי הרשימה שבחוק למניעת הטרדה מינית הינה רשימה סגורה, וכי בית הדין לעבודה שוגה באקטיביזם השיפוטי במסגרתו הכניס למסגרת החוק מעשים חמורים שאינם נכללים בו מפורשות.

בהערת אגב יצויין כי המתח בין בתי הדין לעבודה לבתי המשפט האזרחיים קיים מזה שנים רבות. בעוד בתי הדין לעבודה הינם ערכאה מקצועית, בעלת מומחיות מיוחדת בתחום יחסי העבודה, המקנה להם יתרון משמעותי בתחום דיני העבודה, הם נתפסים פעמים רבות כבתי דין הממעטים בפסיקת פיצויים, וכבתי דין "נחותים" לבתי המשפט האזרחיים.

תפיסה זו מביאה לכך שבמקרים של נזקים בפועל חמורים, כאשר הפיצוי שנתבע מכח החוק למניעת הטרדה מינית אינו הפיצוי ללא הוכחת נזק (העומד כיום על סכום של 120,000 ₪ בלבד), מנסים עורכי הדין לקנות סמכות בבתי המשפט האזרחיים על מנת לקבל פיצוי כספי גבוה יותר.

בשנת 2013[3] התייחסה נשיאת בית הדין לעבודה דאז, כב' השופטת ארד, לאפשרות להגיש תביעה נזיקית מכח החוק למניעת הטרדה מינית, ונתנה הוראת בדבר אופן ניהולם של הליכים אלו. סוגיה זו אף קיבלה התייחסות בפסק הדין נוסף[4] בו קבעו שופטות ההרכב כי נפגעת יכולה לתבוע בשתי עילות חלופיות- מכח נזקים מוכחים ולחלופין לפיצוי ללא הוכחת נזק, כשאם תוכיח את נזקיה בסכום העולה על הפיצוי ללא הוכחת נזק, תזכה בפיצוי זה, ואם לאו- "תיפול" לסכום הפיצוי ללא הוכחת נזק.

על אף מנגנונים אלו, מאבק הסמכויות בתיקים המורכבים יותר מבחינה נזיקית נותר בעינו, כאשר תביעות מוגשות לבתי משפט השלום אף כשאנו עוסקים ביחסי עבודה.

תיק שכזה התגלגל לאחרונה אל בית המשפט העליון, בשאלה האם הערכאה המוסמכת לדון בו הינה בתי הדין לעבודה או שמא המערכת האזרחית.

עניינו של התיק- עובדת שטענה כי נאנסה על ידי הממונים עליה בעבודה, וכן טענה לאחריות שילוחית של המעביד. התביעה הוגשה לבית משפט השלום. המעביד טען כי הסמכות לדון בעניין הינה בבית הדין לעבודה, וכי יש להעביר את התביעה לדיון בבית הדין. בית משפט השלום קבע כי כאשר מדובר בתביעות שעילתן נזיקית, אין סמכות לבית הדין לעבודה. בית משפט השלום קבע עוד כי עילת ההטרדה המינית המוגדרת בסעיף 3(א) לחוק אינה כוללת אונס או בעילה אסורה. לשם כך, הסתמך בית משפט השלום על מאמר של ד"ר אורית קמיר, בו טענה כי למחוקק לא היתה כוונה להחיל את החוק למניעת הטרדה מינית על עבירות חמורות מאלו שפורטו בו. בית משפט השלום התייחס בפסק דינו אף להלכת פלונית.

ערעור על החלטה זו התקבל בבית המשפט המחוזי אשר קבע כי בעניין עבירות מין, יש ליתן פרשנות רחבה, ולקבוע כי הן מהוות הטרדה מינית, ולפיכך סמכות הדיון בבית הדין לעבודה.

ערעור נוסף על קביעה זו, הגיע לפתחו של בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר גרס כי בעבירות מין חמורות, נתונה הסמכות לבתי המשפט האזרחיים, בשל לשונו המפורשת של החוק, כמו גם מומחיותם של בתי המשפט האזרחיים בדיני נזיקין.

בפסק דין קצר, קבע בית המשפט העליון כי מקרי אונס אינם נופלים בגדרו של החוק למניעת הטרדה מינית ולפיכך אינם מצויים בסמכותו של בית הדין לעבודה. בית המשפט העליון קבע כי "המחוקק בחר בחירה מודעת להגביל את סמכותם של בתי הדין לעבודה להטרדה מינית כפי שהוגדרה בחוק למניעת הטרדה מינית". בכך, בפסק דין קצר ותמציתי, סתם בית המשפט העליון את הגולל על הקביעה כי מעשי אונס נופלים בגדר החוק למניעת הטרדה מינית.

בשולי הדברים הוסיף בית המשפט כי על המעביד עדיין מוטלות חובות לנקוט באמצעים אשר יבטיחו סביבת עבודה בטוחה מפני פגיעות מיניות, גם בהתייחס לעבירות חמורות יותר שאינן נופלות לגדרה של הגדרת הטרדה מינית, ולאחריותו של מעביד מכח סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, זאת מכח חובות הנאמנות הכלליות שחלות בין מעביד לעובדיו. הוסיף בית המשפט כי תלונות על פגיעות מיניות חמורות, ממילא כורכות בחובן הטרדה מינית ועל כן מכח קל וחומר, אף אלה יידונו על ידי המעבידים.

באופן מפתיע, פסק הדין לא עורר גלים כלשהם, ונותר בלתי מפורסם על אף שחלפו 4 חודשים מאז שניתן, על אף המהפכה המשמעותית שהוא מחולל.

האם בפסיקת בית המשפט העליון יש משום ביטול חזקת ניצול יחסי המרות שקבע בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין פלונית? האם פסיקתו מכוונת רק למעשים המוגדרים מפורשות בהגדרת האונס שבחוק העונשין? פסיקת בית המשפט אינה מפורטת דיה וקשה לנחש כיצד יותוו גבולותיה בעתיד.

 

הבהרה: המידע באתר הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית ו/או תחליף להם ו/או המלצה לנקיטת אמצעים ו/או הימנעות מהם. המחברת אינה נושאת באחריות כשלהי כלפי הקורא/ת. הקורא/ת נדרש/ת לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. כל הסתמכות על האמור לעיל הינה באחריות המסתמך/ת ועל דעתו/ה בלבד.

 



[1] ע"ע 274/06 פלונית.

[2] ע"ע 178/06

[3] הנחיה 2-07/13 http://elyon1.court.gov.il/heb/avoda/0207.pdf

[4] ע"ע 697/09