סקירת פסיקה- פיטורים של חושפי שחיתויות- מרץ 2015

אילאיל קומיי-דרור, עו"ד

עיריית רמת השרון נ' איילת שושני ג'ינו

העובדת, הג' שושני ג'ינו, הינה עורכת דין במקצועה, והיא הועסקה על ידי עיריית רמת השרון, שהיתה אז מועצה מקומית. העובדת החלה את תפקידה בעירייה, אך עם השנים הורחבו סמכויותיה ונמסרו לטיפולה נושאים נוספים.

לאחר תקופת עבודה ארוכה של כ-15 שנים, זומנה העובדת לשימוע, ובמכתב נטען כי פעלה באופן לקוי מזה תקופה. ימים אחדים לפני השימוע, פנתה העובדת למבקר המדינה בבקשה למתן צו הגנה מפני פיטורים, כמי שפעלה לחשיפת שחיתות ועל כן מועמדת לפיטורים. מבקר המדינה קבע שאין צורך במתן צו הגנה מיידי.

ועדת הפיטורים של העירייה התכנסה והכריעה כי יש לפטר את העובדת, תוך שנקבע כי ההחלטה לא תיכנס לתוקף עד לסיום הבירור במשרד מבקר המדינה, וחודש לאחר מכן חתמה ועדת הפיטורים על החלטת הפיטורים, אולם החלטת הפיטורים לא פורסמה באותו המועד ולא נשלחה לעובדת. לאחר מספר חודשים התקבלה החלטת מבקר המדינה, שבה נדחתה תלונתה של העובדת, ובו ביום שלחה העירייה לעובדת הודעת פיטורים בצרוף החלטת הפיטורים.

לאור פיטוריה אלה, פנתה העובדת לבית הדין ותבעה כי יכירו בפיטוריה כפיטורים שלא כדין וכי על העירייה להשיבה לעבודתה הסדירה ולשלם את מלוא שכרה וזכויותיה כאילו לא פוטרה, זאת בנוסף לפיצויים. העובדת טענה, בין היתר, כי הפיטורים היו שלא כדין וכי "תפרו לה תיק" (העובדת תיארה מקרים בהם במעשיה המקצועיים הרגיזה את אחותו של ראש העיר ובמקרה אחר בעל שליטה שהיה מיודד איתו, ובכך ראש העיר כעס עליה עד כדי החלטתו לפטרה).

בהמשך קיבל בית הדין את בקשתה של העובדת לשוב לעבודתה, וערעוריה של העירייה נדחו. בהמשך לכך, נקבע כי העירייה "עשתה כל שלאל ידה בכדי לשבש את צו בית הדין ולמנוע את חזרת המבקשת (העובדת- א.ק.ד) לעבודתה. התרשמנו כי המשיבה (העירייה- א.ק.ד) לא בחלה באמצעים בכדי לפגוע במבקשת ולהפוך את עבודתה במשיבה לבלתי נסבלת, כל זאת בכדי לסכל את צו בית הדין".

בסופו של ההליך בבית הדין האזורי, נקבע כי פיטורי העובדת נעשו שלא כדין וכי היו פגמים בהליך הפיטורים, והעירייה חויבה לשלם לה בגין כך פיצוי בשיעור של 24 משכורות. מנגד נדחתה תביעתה של העובדת להשיבה לעבודה, זאת על רקע יחסי העבודה העכורים שבין העובדת לממונים עליה ולכפופים לה. לאור התוצאה שאליה הגיע, חייב בית הדין האזורי את העירייה לשלם לעובדת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪, ואף קבע כי מחצית הסכום תשולם אישית על ידי ראש העיר.

"אין זו אלא אמירה שיש בה כדי להצביע על שיקולים זרים המניעים את ראש העיר, אשר אומר לתובעת בלא כחל וסרק כי יחפש סיבות לפיטוריה 'מתחת לאדמה'. כלומר, גם במקום שאין סיבות כאלה. הן באמירות המצטברות של ראש העיר בשיחה שהובאה בפנינו, והן בקביעותינו לעיל כי בחלק ניכר מן הטענות שהועלו כנגד התובעת לא הוכח בפנינו שיש ממש, יש כדי להכתים את מהלך הפיטורים כמהלך שנעשה שלא כדין, וממניעים זרים.

הדברים מעידים על כך שראש העיר ביקש לפטר את התובעת ובנחישותו לפעול כך, גמר אומר בלבו לעשות כל שבכוחו כדי להביא לפיטורים - בין אם על ידי הוצאת כספי ציבור והצעת תנאי פרישה מיטיבים לתובעת, ובין אם על ידי טפילת עילות פיטורים שבחלקן אין ממש. זוהי אינה פעולה תמת לב של מעסיק המבקש להורות על פיטורי עובד שכשל.

אנו סבורים כי די בכך כדי לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להראות כי ראש העיר פעל משיקולים שלא כדין."

לבית הדין הארצי הוגשו שני ערעורים- אחד מטעם העובדת (בבקשה לאכיפת יחסי העבודה בין הצדדים ולהגדלת שיעור ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד שנפסקו) ואחד מטעם העירייה (בבקשה לביטול הקביעה כי פיטורי העובדת היו שלא כדין, ביטול סעד הפיצוי וביטול חיובו האישי של ראש העיר בתשלום).

בית הדין הארצי לא שוכנע בקיומה של קשר בין התביעה נגד אחותו של ראש העיר ובין פיטורי העובדת, אולם לא התערב במסקנת בית הדין האזורי כי בפיטורי העובדת פעלו שיקולים אחרים מאלה שפורטו בזימון לשימוע, כיון ש"לא אחת, יקשה להוכיח מהו בדיוק השיקול הזר, אך קיומו, יהיה שהשיקול הזר אשר יהיה, מתיישב טוב יותר עם מהלך הדברים מאשר אי קיומו".

סעד האכיפה שביקשה העובדת נדחה, ונקבע מנגד, כי סך הפיצוי שנפסק היה גבוה מזה שהתבקש בכתב התביעה. כבוד השופט איטח קבע כי:

"במקרה הנוכחי לא התקיימו נסיבות המאפשרות לפסוק לעובדת פיצוי שלא נתבע על ידה. די בכך שלא התאפשר לעירייה לטעון ולהביא ראיות לעניין גובה הפיצוי הראוי, ובכלל זה גובה שכרה של העובדת, כדי לקבוע שהתנאי השלישי מבין שלושת התנאים למתן סעד שלא נתבע - כי התבררו כל העובדות הדרושות להענקת הסעד כך שלפני בית המשפט עמדו כל הראיות הדרושות להענקתו - אינו מתקיים. בית הדין פסק "עיקרון" תחשיבי, מבלי שסכום הפיצוי הכולל עמד לנגד עיניו, ומבלי שיכול היה להיות לנגד עיניו, בהעדר טענות (וממילא ראיות) לעניין זה. בית הדין פסק סעד שאינו מסוים דיו. כך, למשל, בית הדין האזורי קבע כי בגדר השכר יבואו כל רכיבי השכר, אך לא ציין האם בגדרם יבואו גם החזרי הוצאות (שמטבע הדברים לא הוצאו על ידי העובדת) או שמא גם הפרשות סוציאליות. יתרה מזאת, לנגד עיני בית הדין לא עמדו נסיבות נוספות שעשויות להיות רלוונטיות. כך למשל, לא ברור מה שיעורו של הנזק הממוני שנגרם לעובדת."

בנוסף, משראש העיר לא היה צד לתובענה, ולא התבקש סעד אישי כנגדו, קיבל בית הדין הארצי את ערעור העירייה בנושא, וקבע כי לא היה מקום להשית עליו הוצאות אישיות, לא כל שכן מבלי שניתנה לו ההזדמנות להתייחס לכך.

הבהרה: המידע באתר הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית ו/או תחליף להם ו/או המלצה לנקיטת אמצעים ו/או הימנעות מהם. המחברת אינה נושאת באחריות כשלהי כלפי הקורא/ת. הקורא/ת נדרש/ת לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. כל הסתמכות על האמור לעיל הינה באחריות המסתמך/ת ועל דעתו/ה בלבד.