מאמרים‏ > ‏

סקירות פסיקה חדשה- פברואר 2017- אינוס עובדת בידי מעסיק- סמכות בתי הדין לעבודה- הלכה חדשה וחשובה של בית הדין הארצי

בשורות נפלאות מגיעות אלינו השבוע מבית הדין הארצי- עובדת אשר נפגעה מאונס או יחסי סדום מצד המעסיק שלה, תהיה חופשיה לבחור אם היא רוצה להגיש תביעה בבית הדין לעבודה, או במערכת בתי המשפט האזרחיים, כאשר העילה בבתי הדין לעבודה תהיה מכח החוק למניעת הטרדה מינית.

 

עד כמה שהדבר יכול להישמע טריוויאלי, ויכוח ארוך שנים ניטש בין המשפטנים בשאלה האם רשימת העילות שבחוק למניעת הטרדה מינית היא רשימה סגורה- היינו מה שאינו נכלל בה באופן מפורש אינו מהווה הטרדה, או שמא ניתן להוסיף לתוך הרשימה עילות שלא נכללו בה.

 

בשנת 2008 קבעה כב' השופטת וירט-ליבנה כי מנהל אשר קיים יחסי מין עם כפופה לו, ואשר לא הוכיח כי לא ניצל את מרותו לשם קיומם של יחסי המין, הטריד מינית את הכפופה. בעוד פסיקת בתי הדין לעבודה בעניין זה נותרה עקבית, תוך הבנה כי לא יתכן שהצעתו של מנהל לקיום יחסי מין תהווה הטרדה, ואילו קיומם של היחסים בתוך אותה מסגרת יחסי כח של ממש, לא תהווה הטרדה לפי החוק, הרי שבשנת 2014 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון אשר טרף את הקלפים וקבע כי במקרים של אונס של עובדת בידי מנהליה, תהיה הסמכות נתונה לבתי המשפט האזרחיים דווקא.

 

בינואר 2014 הובא לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה ערעור שעסק בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות פיצוי שעילתן אונס או מעשי סדום, המוגשות על פי החוק למניעת הטרדה מינית. הדיון עורר שאלות עקרונית חשובות ולפיכך צורפו להליכים היועץ המשפטי לממשלה ונציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במחוז ירושלים, אשר צירפו עמדתם.

 

השבוע נתן בית הדין הארצי את פסק דינו וקבע כי המציאות שהתגלתה בפניו לאורך השנים הינה של ניצול יחסי מרות בעבודה באופן קשה במקרים בהם בעל מרות מקיים יחסי מין מלאים עם עובדת, בין אם מדובר בבעילה אסורה בהסכמה ובין אם מדובר באינוס. בית הדין קבע כי יש להצטער כי המחוקק לא כלל את הדברים בחוק עצמו, וסבר כי הוא פעל במסגרת סמכותו לאורך השנים כאשר פירש באופן זה את החוק. בית הדין קבע כי המדיניות המתאימה היא מתן אפשרות לבתי הדין לעבודה לדון בעילות של אינוס או מעשי סדום, וכי בפועל- פסיקת בית המשפט העליון אינה משנה הדברים, אלא מאפשרת לעובדת לבחור את הערכאה המתאימה לה במקרים אלו. בית הדין קבע כי הוא מוסמך לדון בתביעה שבחרה עובדת להגיש בגין מעשי אינוס כאשר התביעה מתמקדת בסעדים הקבועים בחוק למניעת הטרדה מינית, בין אם אלו סעדים ללא הוכחת נזק, ובין אם מדובר בסעדים נזיקיים.

 

בשל חשיבות הדברים, מובאים עיקרי דברי בית הדין במלואם להלן:

 

"58.      המציאות הוכיחה את שכיחות התופעה הקשה של ניצול יחסי מרות, כשבעל המרות אינו מסתפק בנגיעה או נשיקה או מה שמוגדר כמעשים מגונים, אלא בקיום יחסי מין מלאים, לרבות בעילה אסורה בהסכמה, מעשי סדום ואף אינוס. החוק למניעת הטרדה מינית, לעומת זאת, נשאר בהגדרתו המצומצמת, ולא התאים עצמו למציאות הקשה בשטח.

בתי הדין לעבודה, שמומחיותם היא בהחלת נורמות התנהגות במקום העבודה ולפניהם נדונו מרבית התביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, גם בנסיבות קשות ביותר, התאימו את הפסיקה למציאות בשטח, ולא יכלו להתעלם מתביעות של מנוצלות או מנוצלים מינית על ידי הממונה עליהם, שפנו לקבל את סעד מבית הדין לעבודה לפי החוק למניעת הטרדה מינית.

האם היינו אמורים לומר לאותם קרבנות ניצול מיני, כי בשלב ראשון נבדוק אם יש כאן אינוס או מעשי סדום או מעשים מגונים כהגדרתם בחוק העונשין, ובתי הדין יצטרכו לנתח את מערכת העובדות ולהתאימן להגדרה הפלילית בחוק העונשין? ולאחר שבית הדין יחליט איזו מן העבירות נעשתה במקרה שלפניו, להעביר את התביעה למערכת האזרחית? וזאת, כשכל "חטאם" של הקרבנות הוא היותם כה מוחלשים עד שהגיעו למצב של קיום יחסי מין מלאים, ולא היה להם את הכוחות לעצור אחרי החיבוק או הנשיקה שהם בבחינת מעשים מגונים, וכאשר אותם קרבנות לניצול המיני בחרו להגיש את התביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית בבית הדין לעבודה ולא להגיש תביעה נזיקית בבית משפט.

יש להצטער על כך שבחוק, בהיבט האזרחי שלו, כלל המחוקק הגדרות מהמשפט הפלילי, החוטאות לתכליתו, להעניק הגנה אזרחית לקרבנות ההטרדה המינית, במיוחד כאשר מדובר בניצול על ידי בעל המרות. האבסורד הוא, שאפילו העבירה של בעילה אסורה בהסכמה, שאחד מרכיביה הוא ניצול מרות ביחסי עבודה, לא נכללה בחוק למניעת הטרדה מינית, כחלק מההגדרה של הטרדה מינית.

איננו סבורים שהמחוקק התכוון להפחית מחשיבותו של החוק החשוב הזה, ולכן דעתנו היא כי יש לאפשר לקרבנות ההטרדה המינית לבחור היכן להגיש את התביעה ובאיזו עילה, וזאת להבדיל מזכות הבחירה של הנתבעים בגין ההטרדה המינית. הנתבעים ילכו אחר בחירת התובעים, וכך פסקנו מתחילת דרכו של החוק למניעת הטרדה מינית, כפי שיפורט להלן.

נציין לזכותה של המדינה, שהתייצבה ליתן את עמדתה בעניין סמכותו של בית הדין, שגם היא הבינה כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא יעלה על הדעת להעביר את התביעה לבית משפט השלום. עיקר עמדתה, המשתלבת עם הפסיקה של בתי הדין, הייתה כי זכות הבחירה להגדיר את עילת התביעה ומקום הגשת התביעה, נתונה לתובע או לתובעת.

...

62.      ואכן, המדיניות הרצויה היא, כי הערכאה המתאימה לדון בתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, גם בעילות של אינוס או מעשי סדום, תהיה בית הדין לעבודה.

63.      האם פסיקת העליון בעניין פלוני אמורה לשנות מדיניות זו?

...

65.      אשר לדעתנו - במקרה של הטרדה מינית בעבודה בעבירות החמורות, של אונס ומעשי סדום, נתונה לעובדת התובעת, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק כמובא לעיל, זכות הבחירה בין הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי בתביעת נזיקין, ובין הגשת תביעה לבית הדין לעבודה על פי החוק. הטרדה מינית על פי החוק, כוללת כמובן "מעשה מגונה", כמוגדר בחוק העונשין, אך גם את מלוא מדרג החומרה שלאחר מכן, לרבות מעשי סדום ואונס. לכן, אם העובדת בוחרת לפנות בתביעה מכוח החוק לבית הדין לעבודה - על בית הדין לדון באותה תביעה. בכך יש להבחין בין המקרה שלפנינו למקרה של הלכת פלוני של

בית המשפט העליון,  שבה התעקשה התובעת לנהל את תביעתה בבית משפט השלום.

66.      הפסיקה כאמור לגבי סמכות בית הדין, מחויבת המציאות של קביעת הלכה על פי המדיניות המשפטית הרצויה. ולכן, אם ייפסק אחרת, כלומר ייפסק כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעות לפיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס ומעשי סדום, משמעות הדבר האבסורדית תהיה, למשל, כי במקרה שבו ייפסק לאחר תום הדיון כי מדובר במעשי אונס - ייאלץ בית הדין להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט האזרחי, על כל המשמעויות הקשות שעלולות להיות להעברה כזו, הן ביחס לבזבוז הזמן השיפוטי וזמנם של הצדדים, והן ביחס למצבה הנפשי של התובעת שתיאלץ לעבור את ההליך המשפטי בשנית; וכמובן ההיפך - במקרה שבית המשפט האזרחי ימצא כי לא קרה אונס, אלא "רק" הטרדה מינית מסוג פחות, הוא ייאלץ להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין לעבודה. ברור כי הדעת אינה סובלת תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת שכזו.

67.      במקרה שהעובדת התובעת תהא מעוניינת לתבוע פיצוי על הטרדה מינית ממספר סוגים, לרבות אונס, כפי הדברים במקרה שלפנינו - האם במקרה שכזה יהא מקום לפסוק, כי על בית הדין להורות על פיצול התביעה לעילותיה, והגשת כל תביעה לערכאה אחרת, תוך בזבוז זמן שיפוטי ובזבוז זמנם של הצדדים, והשלכות נפשיות קשות על התובעת שתיאלץ להתמודד עם ניהול שני הליכים משפטיים נפרדים בגין אותה מסכת עובדתית?

68.      ומה באשר למקרה שבו תהא העובדת מעוניינת לתבוע פיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס על פי החוק, ובנוסף לתבוע זכויות מתחום משפט העבודה, כמו שכר עבודה, פיצויי פיטורים, ופיצויים על פיטורים שלא כדין לאחר שפוטרה בעקבות תלונתה על האונס? האם גם במקרה שכזה יהא עליה לפצל את תביעתה?

69.      ומה לגבי תביעה של עובדת לפיצוי על הטרדה מינית מסוג אונס, שהעובדת תהא מעוניינת להגיש הן כנגד המטריד והן כנגד המעסיק, בגין אי מילוי חובותיו המנויות בסעיף 7 לחוק? האם דינן של תביעות אלו להיות נדונות במפוצל, כאשר שתיהן נובעות מאותו מסכת עובדתית של הטרדה?

70.      ברור, כי מדיניות מפצלת עילות תביעה שכזאת - אינה סבירה, ועל כן יש מקום לקבוע כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בכל סוגי ההטרדות המיניות בעבודה, ובכל דרגת חומרה, כאשר המוטרדת בוחרת בו כאכסניה המתאימה מבחינתה לדון בתביעתה.

71.      לגבי פסיקת העליון בעניין פלוני יודגש בשנית, כי אותו פסק דין עסק בתביעתה של עובדת אשר בחרה להגיש תביעה לבית המשפט האזרחי, ובהתאם לכך יש לפרש אותה פסיקה. לכן, אותה עובדת, יכולה הייתה לפנות בגין אותם מעשים לבית הדין לעבודה, בעילה של הטרדה מינית מסוג "מעשה מגונה" על פי החוק, כאשר אותו "מעשה מגונה" הוא אונס, ובהתאם לכך לתבוע פיצוי לפי סעיף 66 לחוק.

72.      יושם אל לב, כי מעשה הטרדה מינית, לרבות מעשה מגונה, על פי מדרג הכולל אונס ומעשה סדום, מצמיח, לבד מעילת תביעה נזיקית, או תביעה מכוח החוק, גם עילת תביעה לפי חוק הביטוח הלאומי, לגבי הכרה באותו מעשה כפגיעה בעבודה. ככל שהמוסד לביטוח לאומי מחליט לדחות אותה תביעה, התביעה בגין אותה דחייה היא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, שהוא למעשה הערכאה היחידה שאותה מסכת עובדתית שהצמיחה את שתי עילות התביעה החוקיות, יכולה להתברר באחת אצלו, תוך חיסכון בזמן שיפוטי ודיון יעיל, וללא פסיקת סותרות.

73.      לגבי שיעור הפיצוי לעניין זה יוער, כי בתביעות לפיצוי לפי סעיף 6(א) בעילות הטרדה מינית מסוג אונס או מעשי סדום, נוכח מסקנתנו בדבר סמכות בית הדין לעבודה לדון בכל מדרג העבירות של הטרדה מינית בעבודה, על פני הדברים לא צריך להיות הבדל בין תביעה הנדונה בבית המשפט האזרחי ובין תביעה הנדונה בבית הדין לעבודה, לעניין הוכחת הנזק הממוני ושיעור הפיצוי שייפסק בגינו.

74.      לסיום פרק זה יצוין, כי מבחינה מספרית, לבית הדין לעבודה מוגשות יותר תביעות בעילת הטרדה מינית בעבודה מאשר לבתי המשפט האזרחיים. סיבה אפשרית לכך היא, כי מרבית מעשי ההטרדה המינית מתבצעים במקום העבודה, ולכן בית הדין קנה לו מומחיות לדון בתביעות פיצוי אלו. עוד נוסיף לעניין זה, כי כיום האגרה בגין תביעות הטרדה מינית לפי החוק בבית הדין, נמוכה יותר מהאגרה בבתי המשפט האזרחיים.

75.      אשר לשאלת הפיצוי - כנפסק בע"ע 697/09 (פלונית - אלמוני, ניתן ביום 30.10.2011; להלן - הלכת פלונית 2011, שאושר בבג"ץ 9582/10 מיום 11.6.2012, שלפיו "ההלכה שנקבעה בפסק הדין החדש נראית לנו מן ההלכה שבפסק הדין מושא העתירה" - הוא הלכת פלונית 2010- י.פ.), ניתן לתבוע פיצוי נזיקי בגין ההטרדה המינית לפי סעיף 6(א) לחוק, בגין "נזק ממוני ממשי, כהחזר הוצאות והפסד השתכרות בעבר ובעתיד. ונזק לא ממוני בגין כאב וסבל למשל, הנקבע על פי אומדנא אך צריך הוכחה להערכת גובהו, ופיצויים עונשיים במקרים הקשים", ובנוסף לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 66(ב) לחוק, ובית הדין יפסוק בהתאם לאשר הוכח, ולפי הגבוה מבינם. עוד נפסק בהקשר זה, כי "ממילא בית הדין ינהל את הדיון ויפסוק בתביעה, בהתאם לחזית הדיון כפי שביקש לשרטט התובע לפניו, ובמקרה כזה תסתמך פסיקת בית הדין על אותה חזית דיון." כלומר, הדבר נתון לבחירתה של התובעת.

76.      אשר לתביעה לפי סעיף 6(א), יש להסב שימת הלב לכך, שלגבי תביעת הפיצוי כעוולה נזיקית, פיתח בית הדין לעבודה פרוצדורה מקלה לעניין צירוף חוות דעת רפואית ומינוי מומחה יועץ רפואי להוכחת מצבה הנפשי והפיזי של התובעת בעקבות ההטרדה המינית, לצורך קביעת הפיצוי בהתאם. וראו לעניין זה הנחיות הנשיא באתר האינטרנט של הרשות השופטת (הנחיה 2-07/13 בעניין הליכי הדיון בתביעות הטרדה מיניתו התנכלות)."

 

 

*גילוי נאות- הח"מ כתבה עמדה לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה לקראת הגשת עמדת הנציבות בתיק זה.