מאמרים‏ > ‏

סקירת פסיקה- הטרדה מינית- אוקטובר 2009

מאת: קרן בר יהודה, עו"ד

הכותבת שמשה בעבר כיועצת משפטית למרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים, מייצגת נפגעות הטרדה מינית, מייעצת ומלווה מעסיקים בתחום הטיפול בנושאי הטרדה מינית ומנחה קורסים לאחראיות על הטרדה מינית במקומות עבודה. הכותבת מנהלת את הפורום לייעוץ משפטי של אתר "מקום" לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

 

פסק דין בעניין מדינת ישראל נ. מאהר גורן

מפקד אגף בכלא מטריד אחת מקצינות הכלא. במהלך כמחצית השנה (מסוף שנת 2005 ועד לאמצע שנת 2006) הן במסגרת העבודה, והן בשיחות לטלפון הנייד שלה, הוא מתבטא כלפיה התבטאויות בעלות אופי מיני. בשני מקרים שונים הוא אף מחבק אותה בניגוד לרצונה ומלטף את שערה. הקצינה מתנגדת, אומרת לו בתקיפות כי היא אינה מעוניינת בו ואומרת לו שהמעשים אסורים לפי חוק ושתתלונן עליו אם לא יחדל.

לבסוף היא מגישה תלונה והעניין מגיע לדיון בבית משפט השלום בנתניה. בית המשפט שומע את העדים, לרבות המתלוננת. בית המשפט קובע כי הוא מאמין לעדויות לפיהן המתלוננת הפגינה מצב נפשי קשה ומצוקה עקב ההטרדות. הנאשם מכחיש את כל המעשים המיוחסים לו, טוען כי המתלוננת אינה כפופה לו וכי לא התרחשו האירועים המתוארים על ידי המתלוננת. בנוסף, בוחר הנאשם לנסות ולהכפיש את המתלוננת, אמינותה ותפקודה בעבודה.

בית המשפט מוצא כי יש תשתית ראייתית מהימנה ומוצקה לשם הרשעתו של הנאשם. בית המשפט קובע כי המתלוננת תארה נאמנה את העובדות בלא הפרזות כלשהן, כי בין הצדדים קיימים יחסי מרות וכי הנאשם אכן הטריד מינית את המתלוננת.

כב' השופטת חנה שניצר-זאגא קובעת בהכרעת הדין כי:

" המתלוננת הבהירה לנאשם את עמדתה, בכל הזדמנות, אף אם בחלק מהמקרים באה תגובה של שיתוק והלם ורק אחר כך מילים מפורשות, לרבות איום בהגשת תלונה בנסיון להפסיק את ההטרדות.

הנאשם לא יכול לטעון כי לא היה מודע להשלכות ותוצאות ההטרדה על כל גווניה, שכן הדבר הובהר לו באופן מפורש באמירות והתנהגות המתלוננת רתיעתה ממנו, הבהרת מצבה האישי וסלידתה מן המעשים.

מראיות התביעה עולה כי מדובר באמירות מטרידות בתדירות גבוהה, בשים לב לטיב היחסים בין הצדדים וכן במעשים המפורטים בעובדות כתב האישום כמו גם ניצול יחסי הכפיפות בין השניים במקום העבודה המשותף. "

 

לפיכך, מרשיע בית המשפט את הנאשם, ביום 8/3/2009.

 

ביום 13/10/2009 ניתן גזר דינו של הנאשם.

בגזר הדין מחליטה כב' השופטת חנה שניצר-זאגא לבטל את הרשעתו של הנאשם, ולהורות על עבודות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות (לריצוי- 6 בשבוע, בעבודות אחזקה במתנ"ס) ותשלום פיצוי   למתלוננת של 8,000 ₪, לתשלום בארבעה תשלומים חודשיים.

ביטול ההרשעה מתבסס על הרצון לאפשר לנאשם להשתקם, לאחר שהובא תסקיר קצין מבחן הסוקר את ההתקדמות שעבר הנאשם במהלך ההליך הפלילי בהכרה בדבר אופי מעשיו, בהפנמתו את הנורמות הרצויות ובפגיעה בחייו עקב הגשת כתב האישום וניהול ההליך.

אין מדובר במהלך חריג כשלעצמו. במתן אפשרות לנאשם להשתקם וסיום ההליך בהעדר הרשעה ובגזירת עבודות לתועלת הציבור יש משום מתן ביטוי לנורמות חברתיות ראויות, של איזונים בין אינטרסים שונים של הפרט והחברה. ובכל זאת שלוש נקודות צורמות לי בנסיבותיו של המקרה-

 

הראשונה – בקריאתו של גזר הדין מתעוררת התחושה כי בית המשפט הנכבד "שכח" את קורבן העבירה. בעוד בהכרעת הדין שניתנה מספר חודשים קודם לכן סוקר בית המשפט את מצבה הנפשי של המתלוננת, מפרט את המצוקה שנגרמה לה, ומוצא כי המתלוננת רצינית ואמינה, בבואו לגזור את דינו של הנאשם, ולמעשה- לבטל את הרשעתו, לא עוצר בית המשפט לחשוב כיצד ישפיעו הדברים עליה.

במפגשי עם קורבנות עבירות מין עולה, פעמים רבות, סוגיית "האישור החברתי". עבירות  מין, הנעשות לרוב במחשכים, בנוכחות הקורבן והתוקף בלבד, מותירות בקורבנותיהן את המחשבה המנקרת-תמיד "היה או לא היה?". הקורבנות מלוות בתחושות אשם, בתחושות הפרזה, בשאלה אם המעשים אכן היו כה חמורים כפי שהן חשות או שמא מדובר בפרשנות לקויה שלהן לסיטואציה בה נמצאו. תחושות אלו מועצמות במהלכו של הליך משפטי בו נשאלות המתלוננות שאלות נוקבות, המפקפקות באמינות גרסתן, ובו הן שומעות גרסה מנוגדת המכחישה טענותיהן.

קורבנות אלו מחפשות את האישור הטמון בהכרעתו של בית המשפט. עצם ההרשעה, גם אם העונש שבצידה מועט, נותנת חותם רשמי לתלונתה של קורבן העבירה ומאשרת, באישור חיצוני, רשמי ובעל תוקף, את העובדה שהמעשים שנעשו בה אינם מקובלים על החברה, והחברה מוצאת לנכון לגנות אותם.

בביטול ההרשעה יש משום מסר למתלוננת שהמעשים אינם באמת כה חמורים, שאולי המעשים אינם פליליים בעיניו של בית המשפט, ובשפה פשוטה, בה נתקלות למרבה הצער המתלוננות במקומות נוספים "מה את מתבכיינת?".  

השניה- בית המשפט הנכבד מסיים את נימוקיו לביטול ההרשעה במילים:

 "האיסור המוצא ביטוי בחוק למניעת הטרדה מאיימת (צ.ל.- הטרדה מינית. ק.ב.י.), חדש יחסית ועיקרו נועד לשרש התנהגות נפוצה ולשנות "מהסדר הישן", כאשר בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב האישום לא היו מקרים רבים של הרשעה בפלילים (להבדיל מהליך משמעתי) אשר יכלו לסמן עבור הנאשם אזהרה ברורה לגבולות האיסור. "

הגם שאף דברים אלו הינם טיעונים מקובלים מתחום המשפט הפלילי, אני מתקשה להסכים גם עם אמירות אלו של בית המשפט הנכבד. בית המשפט הנכבד עצמו קבע בהכרעת הדין כי המתלוננת עצמה הזהירה את הנאשם שמעשיו פליליים ואסורים. יתירה מכך- החוק למניעת הטרדה מינית אכן שם לו כמטרה לשרש התנהגויות אשר חלקן היו נפוצות בחלקים מסויימים של החברה, אך האיסור על ביצוע מעשים מגונים (דוגמת החיבוק שכפה הנאשם על המתלוננת) הנו איסור "ישן" במשפט הישראלי. בנוסף- בנסיבות המתוארות בהכרעת הדין, אין מדובר ב"מעידה" חד פעמית במסגרת היחסים בין הנאשם למתלוננת, אלא במערכת שהייתה רוויה בהטרדה בלתי פוסקת כלפי המתלוננת כאשר זו שבה ומבהירה כי הדברים פוגעים בה וכי היא אינה מעוניינת בהם. האמנם יש צורך בלימודן של הרשעות בפלילים לשם הפנמת כיבוד רצונו וחירותו של הזולת שלא להיות מוטרד מינית?

יתירה מכך- החוק למניעת הטרדה מינית נחקק בשנת 1999. הוא עורר סערה ציבורית לא קטנה סביבו, ואף דיונים מתוקשרים בעניינם של נאשמים ידועים מהמגזר הציבורי (אנשי צבא, חברי כנסת וכדומה, ואף בדרנים ושחקנים). האמנם בשנת 2005 היה החוק "צעיר מדי" על מנת לאכפו?

 
והשלישית- בית המשפט הנכבד קבע כי הנאשם ישלם למתלוננת פיצוי בסך 8,000 ₪.

החוק למניעת הטרדה מינית מתיר לבית משפט (בתביעה אזרחית) לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ (העומדים היום, לאחר ביצוע הצמדה, על כ-60,000 ₪). בפועל, בתי המשפט, ובתי הדין לעבודה, יצרו "מדרג מתלוננות" כשהם פוסקים פיצויים מופחתים למתלוננות שנפגעו "רק" מהטרדות מהמדרג החמור פחות- מילוליות, או גופניות "מינוריות".

גם כאן קיים חוסר הבנה של הפגיעה הקשה הנגרמת לנפגעות עבירות מין. לאחרונה פורסם מחקר לפיו הופעתה של תסמונת פוסט טראומתית מקבלת את ביטויה הקיצוני ביותר כתוצאה מפגיעה מינית. המדרג של המעשים שבוצעו אינו בהכרח מקביל למדרג הפגיעה בקורבן. המחוקק לא יצר אבחנה בין נפגעת ש"רק" נפגעה מאמירות חוזרות ונשנות, אך עולמה קרס עליה והיא מתקשה להמשיך ולתפקד בחייה, לבין נפגעת שנפגעה מנשיקה חודרנית חד פעמית. גם צמצום הפיצוי על ידי בתי המשפט ובתי הדין מנציח את האמירה החברתית, לעיתים גלויה ולעיתים סמויה, הנשלחת לעבר המתלוננות: "מה את מתבכיינת? מה בסך הכל קרה?".