חבר מושבעים? לא אצלנו בבקשה

הצעה לכינון חבר מושבעים במדינת ישראל

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – חבר המושבעים), התשע"א–2011

 

לא הכל צריך ליבא מאמריקה.

הצעת החוק הנדונה הונחה על שולחן הכנסת ביום 10/1/2011. ההצעה מציעה לכונן בארץ חבר מושבעים שידון, בין היתר, במקרים של הגשת כתב אישום פלילי בגין עבירות מין ואלימות וכן בגין עבירות מכח החוק למניעת הטרדה מינית. זכות הבחירה במשפט בפני שופט או בפני חבר מושבעים שכזה תהא נתונה לנאשם.

בדברי ההסבר מסבירים מציעי ההצעה (נסים זאב, אריה ביבי, מיכאל בן-ארי, אורי מקלב, דוד אזולאי, אברהם מיכאלי, אברהים צרצור, ציון פיניאן, אמנון כהן, יצחק וקנין , מרינה סולודקין , רוברט טיבייב, יעקב כץ, אלי אפללו, מנחם אליעזר מוזס, סעיד נפאע)  כי: "העדרו של חבר מושבעים במשפט הישראלי, כפי שנהוג במשפט המקובל בחלק ממדינות המשפט המקובל, הנו "לקונה בחוק" אשר עלולה לגרום לפגיעה באמון של הציבור בשיטת המשפט בישראל".

 

אך לא די בכך, מוסיפים מציעי ההצעה ומסבירים:

"במשך שנים ובמיוחד לאחרונה מושמעות ביקורות קשות גם על ידי גורמים נכבדים וגם על ידי נאשמים שהורשעו בעבירות פליליות, המעלים חשדות כבדים בדבר אפליות גזעיות ועדתיות, משוא פנים, ואי צדק כלפי נאשמים בעלי רקע אתני, תרבותי ודתי השונים מאלה של מרבית השופטים במדינה המשתייכים ברוב המקרים לאליטות החברתיות.

בנוסף מושמעת ביקורת קשה על ידי אותם גורמים בקשר לשיטת בחירת שופטים וקידומם המתאפיינים במימרה "חבר מביא חבר" ונטען גם שמופעלים שיקולים לא ענייניים ושיקולים פסולים במהלך שלבי החקירה, האישום והשפיטה בהם מופלים בני עדות המזרח לרעה לעומת נאשמים ממוצא אירופאי. מספרם של בני עדות המזרח בקרב אוכלוסיית בתי הסוהר בישראל עולה פי כמה על חלקם בקרב האוכלוסייה הכללית ומהווה חיזוק לביקורת זו."

 

 

לא רק שאינני יכולה להסכים עם ההצעה גופה, כפי שיפורט להלן, אלא אינני יכולה להסכים גם עם דברי ההסבר המלווים אותה, אשר לטעמי על כל משפטן לדחות בשאט נפש.

חרף חיזוקה של המערכת המשפטית, הכורעת תחת העומס הכבד, וסובלת מירידה בדימויה בעיני הציבור, בחרו חברי הכנסת החתומים על ההצעה לפזר אמירות חסרות אחריות על אפליה על רקע אתני, תרבותי ודתי, שיוכם של השופטים לאליטות ובחירת שופטים וקידומם ממניעים לא ענייניים. האשמות קשות אלו, אשר יש בהן משום כרסום באמון הציבור בבית המשפט, ויתירה מכך- בעקרון הפרדת הרשויות ובמהותה של הדמוקרטיה ממש, נכתבות ומונחות על שולחן בית המחוקקים בלא ביסוס כלשהו, ולמעשה- בעלמא. "גורמים נכבדים" מצוטטים בהצעת החוק ללא פירוט שמם או הסיבה להיות נכבדים כל כך, וכל הטענות נטענות בלשון סביל, כללית ומסתורית. מוטב היה לה, לכנסת, לו הדברים לא היו מושמעים כלל בין כתליה בנוסחם זה.

אך כפי שאמרתי- נוסח דברי ההסבר להצעת החוק הוא רק ה"דובדבן" על ה"קצפת" שבהצעה עצמה.

שיפוט הינו עיסוק מקצועי הדורש מומחיות. ממש כפי שחקיקת חוקים הינה עיסוק מקצועי, בו נדרשים חברי הכנסת ליעוצם של מומחים בתחומים שונים (לרבות בתחומי המשפט) על מנת לתת ביטוי הולם לרצונם-רצון העם. ההצעה להשאיר את פרשנות החוק בידי הדיוטות לא תביא לשיפור במערכת המשפטית, אלא לפסיקות סותרות, מוזרות ושאינן תואמות את רוח החוק.

הדברים יפים שבעתיים אם נבחן את היישום הפרקטי לאור מהלך חייו של החוק למניעת הטרדה מינית.

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק בשנת 1998 תוך ויכוח ציבורי סוער סביב עצם חקיקתו. החוק אסר מעשים אשר קודם לכן לא היו אסורים כלל, ויש בו אלמנט חינוכי מובהק אשר בא לשנות נורמות חברתיות קיימות ולהתוות ערכים חברתיים חדשים. המחוקק הוא אשר ביקש שלא לאפשר לכלל הציבור להכתיב עוד את המותר והאסור בתחום ההטרדה המינית, אלא קבע נורמות נוקשות המכתיבות כללים אלו. למעשה- ערב חקיקתו של החוק (ובחלקים של הציבור- עד היום) אנשים רבים סברו כי המעשים שנאסרו בחוק אינם צריכים להיות אסורים כלל. החוק נטל את ההחלטה מידיהם של אנשים אלו בדיוק וקבע כי הסטנדרטים המקובלים צריכים להשתנות וכי אזרחי ישראל צריכים להתחיל להתנהג על פי הנורמות המוכתבות בחוק.

היתכן שאותם אנשים ממש ישמשו מחר כחבר מושבעים ויתנו לערכיהם (שהוגדרו על ידי המחוקק בשנת 1998 כפסולים) לגבור על מילותיו הברורות של החוק?

עוד בפרשת רקנט נ. אל על (שעסקה באפליית דיילי אויר על רקע גיל) קבע  השופט זמיר כי:

"המוסכמה החברתית היא הקרקע שעליה צומחת ההפליה החברתית; הפליה מחמת גזע, דת, ארץ מוצא, מין ועוד. הסטריאוטיפ הוא אוייב השוויון. הוא יוצר מעגל קסמים הפועל להנצחת ההפליה... סעיף 2 לחוק השוויון נועד להתגבר על סטריאוטיפים ולשרש מוסכמות הגורמים להפליה בעבודה, ללא הצדקה עניינית, ובהם גם המוסכמה בנוגע לגיל"

ועל כך הוסיף כב' הנשיא דאז, אהרון ברק, תוך הסכמה עם השופט זמיר, כמו גם עם פסקי דין רבים אחרים שעסקו באפליה כי:

"גישה זו ראויה היא. אין לך קרקע פוריה יותר להפליה מאשר סטריאוטיפים, שפותחו במשך השנים. כך לעניין סטריאוטיפים של נשים,  כך לעניין סטריאוטיפים הבנויים על שוני בגזע, וכך לעניין סטריאוטיפים הבנויים על הבחנות של גיל. אכן, בצדק צויין כי קבלת טענות המתחשבות בהעדפה של לקוחות "חותרת תחת הפילוסופיה הבסיסית העומדת ביסוד של איסור האפליה בעבודה". התחשבות בסטריאוטיפים שומטת הקרקע תחת מבחן הרלבנטיות עצמו. בצדק ציינה השופטת דורנר כי "קיימת סכנה - שהתממשה לא אחת - כי אמות המידה שיוחלו בכל עניין ועניין ישקפו את הסטריאוטיפים המשפילים שעימם מיועד להתמודד איסור ההפליה מיסודו". "

למעשה, קביעתו של בית המשפט בעניין זה היא כי הערכים הקיימים בציבור אינם תואמים לערכים אותם הכתיב המחוקק (במקרה זה- ערכי שיוויון) וכי תפקידו של בית המשפט לעקור משורשן את המוסכמות החברתיות הסותרות את דברי החוק.

כינונו של חבר מושבעים יחזיר אל בין כתלי בית המשפט את המוסכמות החברתיות, גם מקום שהמחוקק בחר להוקיע אותן מפורשות. למעשה, דברי ההסבר המדברים על אפליה, משוא פנים וטענות כבדות אחרות תואמים יותר מצב בו קיים חבר מושבעים לא מקצועי מאשר שופט מקצועי.

ואם נחזור לחוק למניעת הטרדה מינית- האלמנטים החינוכיים בחוק נושאים פירות, אך עדיין לא מוצו. האם באמת חפץ המחוקק לחזור בו מחקיקתו של החוק? האם רוצה המחוקק כי פסיקות בתי המשפט ישקפו את נורמות ההתנהגות הנוהגות בחלקים של החברה (ודי לקרוא מעט עדויות באתר "הכצעקתה" כדי להתרשם מכך שנורמות שכאלה עודן נוהגות) או את הנורמות שהכתיב המחוקק כנורמות ראויות?

תסריט בו פסיקת חבר מושבעים בעניין הטרדה מינית סוטה מהוראות ובעיקר מרוח החוק, ושונה תכלית השוני מפסיקתו של שופט באותו עניין, אינו תסריט מופרך אלא אפשרי. אוי לנו מפסיקות פופוליסטית שכאלה (ואין צורך להרחיק עד לפסקי דין אמריקאיים שעוררו מחלוקות דומות, דוגמת מקרה או.ג'יי. סימפסון כדי להבין עד כמה המנגנון של מושבעים בעייתי.

אני רואה בהצעה כהצעה מסוכנת אשר יש בה כדי לחבל בעשיה שיפוטית, אך גם בעשיה חקיקתית, של שנים.

 

גם אם יש ממש בטענות דברי ההסבר, הרי שהדרך להתמודד עם מקרים של שופטים אשר אינם נאמנים למילוי תפקידם ונוהגים במשוא פנים (ככל שישנם כאלה) הינה הוצאתם של אלה מתוך המערכת, ולא הטלת דופי במערכת שלמה ובשופטים מסורים, הגונים ומקצועיים הנושאים בנטל הכבד של השיפוט.